20 מאי 2014

אז אמרו לכם שיפן יקרה

שזה נכון במידה רבה אם אתם מתכוונים לגור שם. נסיעה בין עירונית ברכבת עשויה בקלות לקפוץ אל מעל 500 שקלים, כרטיס לקולנוע עולה 70 שקלים, דירה ממוצעת במרכז טוקיו תחזיר אתכם שני משכורות ישראליות אחורה בכל חודש, ועלות שליחת הילדים לבית הספר היא אחד הטריגרים להקטנת אחוזי הילודה. לא פשוט בכלל. 

מצד שני, לתייר המזדמן, החיים הרבה יותר פשוטים. בניכוי עלות כרטיס הטיסה, יפן ואפילו טוקיו ידידותיות מאד לכיס. למעשה רוב הארוחות שאכלנו עלו פחות מ35 שקלים לאדם, השתייה ברחוב זולה מאד, המטרו יעיל וזול כך שאין צורך להסחב במוניות, וכמות הדברים שיש לעשות ולראות בחינם היא אין סופית. 
אפשר לבצע חלוקה גסה ולקבוע שמוצרי המותרות והיוקרה הם אכן יקרים ולעיתים בלי פרופורציה, והדברים הבסיסיים לעומתם, זולים יותר מבארץ או מטיול לכל יעד במערב אירופה. 

לדוגמא, מחירים של כמה מהדברים הבסיסיים:

כל ארוחת צהרים שהיא, במסעדת רחוב (מעולה) - עד 35 שקלים
צלחת סושי ממסוע - 6-15 שקלים
בקבוק שתיה ברחוב - 4-5 שקלים
מגוון חטיפים (שוקולד, שקית וכו') - 4-6 שקלים
כוס קפה - 12-20 שקלים (יוצא דופן, ויקר באופן יחסי לשאר)
עוגה ליד הקפה - 10-15 שקלים 
נסיעה במטרו - 5-10 שקלים
חדר בבית מלון - 240 שקל לאדם, 400 לזוג (החדרים קטנים מאד) 



13 מאי 2014

Donburi

ועם כל הכבוד לראמן, אוכל יפני מנחם באמת זה דונבורי. בתרגום חופשי ״קערה״, והשם מרמז על סגנון המנה - קערת אורז לבן ובסיסי (אך טעים מאד) שעליו נחה תוספת משתנה ובדרך כלל ספציפית בהתמחות של אותה מסעדה. 
במהלך הטיול הספקתי לטעום את רוב הסוגים הפופולרים, ואלו האהובים עלי:

Gyudon

אולי הפופולרי ביותר. רצועות בשר דקיקות ומבושלות עד רכות, ביחד עם בצל או ירקות נוספים. לפעמים מוסיפים אונסן-טמאגו, ביצה רכה שהתבשלה במים חמים, או פשוט ביצה טרייה שמתבשלת מחום התבשיל. 
קל מאד למצוא אותו ביפן, בעיקר ברשתות המזון המהיר המתמחות - בראשן Yoshinoya הפופולרית, המועדפת עלי Matsuya , וגם Nakau ו- Sukiya. להגיע ליפן ולא לאכול באחת מהן זה פספוס גדול.


Oyakodon

עוף וביצה, או בשם העממי שלה ״הורים-ילדים״. תבשיל נימוח של ביצים עם פיסות עוף קטנות, שהאורז סופג באהבה רבה. זה הדונבורי שאני הכי אוהב. 



Tekkadon

עם נתחי טונה טרייה.
ואם משתמשים בסלמון וביצי סלמון, מתקבלת הגירסה הימית של ה״הורים וילדים״. בשוק הדגים של סאפורו אכלתי את המנה ביחד עם נתחים טריים של קיפוד ים. זה היה נפלא.
אם יש רק קיפוד ים, וזה אפשרי אם כי מעט יקר, קוראים לה Unidon.


Tendon

במקום תבשילים מניחים נתחי טמפורה גדולים, וכל סועד מוזג לעצמו רוטב משגע בשם tsuyu שעשוי מסויה, מירין וג׳ינג׳ר.


עוד סוגים של דונבורי -

Kaisendon - פירות ים ודגים בהגשה ראוותנית. פחות משנה מה נכנס, יותר חשוב כמה טרי ואיכותי הוא.
Katsudon - עם Tonkatsu. אותו לא טעמנו, אבל את החיבור קל מאד לדמיין. לפעמים מגיע עם רוטב קארי או אחר כדי להוסיף רטיבות למנה.
Unadon - עם צלופח משוח ברוטב מתקתק. זה היקר ברשימה, המקפידים מגישים אותו בקופסא מלבנית במקום קערה, בדומה לGyutan.

Natto

זיו ביקש לכתוב את ההקדמה לפוסט הזה:

"אוקטובר 2009, מיקי וזיו יושבו בסושיה נפלאה ב-Asakusa. הזמינו להנאתם סושי מהתפריט, המלצרית תיקשרה דווקא די יפה באנגלית ועזרה לנו לבחור מנות צמחוניות, עברו כמה דקות וסוף סוף הוגש מגש עליו מסודרים רולים של סושי, ניגירי סקסיים וקונוסים. מיקי וזיו, כהרגלם, התחילו לאכול מהפחות מגרה למגרה, לפי סדר עולה, משאירים לסוף את הקונוסים שנראו כל כך, כל כך טעימים.
הסושי היה מעולה, הניגירי היה מבריק, ואז הגיע תורם של הקונוסים שנשמרו בסוף. נאטו (Nattō). זה היה הדבר הכי, אבל הכי דוחה בעולם. סמרטוט ששטפו איתו רצפה? ואז סחטו ממנו את המים אבל לא עד הסוף? השאירו בתוך הדלי לחודש? אז כזה. הריח מגעיל, הטעים מבחיל. הדבר הכי מגעיל שאכלנו אי פעם."

ומכאן, גל:
חמש שנים אחר כך, אנחנו חוזרים ליפן, ולי בראש יושבת משימה שהבטחתי לעצמי לא לחזור לארץ מבלי לסמן עליה וי. לאכול לטעום נאטו.
נתחיל בעובדות, נאטו הם פולי סויה שעברו תהליך של התססה (בתכלס, ריקבון מבוקר), והם מזון שנוי במחלוקת גם בקרב היפנים עצמם. המרקם שמתקבל בסיום התהליך דומה לקורים של עכביש עם קילקול קיבה והריח מזכיר סמרטוט רצפה ישן או גז בישול שדלף. ובכל זאת, יפנים רבים משוגעים עליו ועם זה קשה להתווכח.
לעומת נתוני הפתיחה המפחידים, מיוחסים לנאטו ערכים בריאותיים יוצאי דופן, ומהמחקרים שמוכיחים את תרומתו לאיכות ואריכות החיים ביפן אי אפשר להתעלם.

אז אזרתי אומץ רב, וכמו שלמדתי לאהוב גבינות מסריחות ובירה (שעברו תהליך ריקבון והתססה בעצמם), הבנתי שהמחסום הוא רק פסיכולוגי, ומצאתי את עצמי ניצב מול הפולים המרשעים.


כל מה שקראתי והוזהרתי מפניו עמד בהבטחה. הריח היה כימי וקשה, המראה מפחיד, ויותר מהכל - הקורים, אוי הקורים. נשימה עם כוונה גדולה, כוס מים בהיכון, וטעמתי. היי, זה באמת נורא אבל לא עד כדי כך.

ביס שני, הפעם עם החרדל שצורף לערכה, והטעם הרבה פחות חמור.



אני יכול להשבע שערבוב באורז עשוי להפוך אותו לסביל לחלוטין, ואני חושב שיכולתי אפילו להתרגל לזה.

סקרנים?
מסתבר שאפשר להשיג נאטו איכותי בארץ בייצור מקומי, ויש להם גם קבוצה בפייסבוק.


ולמי שרוצה רק לראות ולא לגעת, מצאתי וידאו שמדגים את המרקם הבעייתי, קפצו ל0:30





12 מאי 2014

Green tea Latte

אי אפשר להתעלם מאובססיית התה הירוק ביפן, ולמזלי אני שותף למחלה הזו. 
הטעם שלו שונה מאד משקיות התה היבשות שמוכרים בארץ, וצריך לטעום את הדבר האמיתי כדי להבין כמה הוא טוב. 
האובססיה הפרטית שלי היא תה ירוק מוקצף שמוכרים בבתי קפה, ובכל טיול למזרח אני שותה רק אותו (הפוסטים מטיוואן וקוריאה). יש טובים, יש טובים יותר, אבל עוד לא נפלתי עם גרין טי לאטה כמו שיכול לקרות עם קפה בינוני. ולמי שרוצה ללכת על בטוח, זה שבסטארבקס מצויין. 


אם יש למישהו גישה למשאבים של האבקה הזו בארץ, שתפו אותי בבקשה. 

פירות יקרים

הבתים ביפן קטנים מאד, וכשאורח מביא מתנה מצפים ממנו שהיא תהיה קטנה או לפחות מתכלה. כך התפתחה מסורת מעניינת שבמקום להביא לחג סיר או אגרטל, מגישים פירות וממתקים. במקביל התפתח שוק של פירות יוקרתיים באיכות יוצאת דופן שאף יפני לא יקנה לעצמו, אבל בהחלט ירכוש כמתנה יקרה שצועקת ״אני מאד מעריך אותך, תראה איזה מלון יקר הבאתי״. 

אספנו במהלך הטיול תמונות של פירות כאלו, ואתם מוזמנים לגרד בראש ולתהות איך זה הגיוני.
איך מחשבים מחירים - מסירים שני אפסים ומקבלים את התוצאה בדולרים, אותם מכפילים ב3.5. או בקיצור, כל 1000 ין הם 35 שקלים, ו100 ין הם 3.5 שקל. 


הנה לדוגמה מארז תותים ב40 שקל


ומעליהם, 3 אשכולות ענבים ב70 שקלים


בונבוניירת עגבניות השרי האלו עולות 100 שקלים בקירוב. 
סבלנות, אנחנו עוד לא מגרדים את המוזר. 


הסוג הזה יקר פי שניים. 200 שקלים לאריזה. למישהו יש כוח לחשב כמה זה פר עגבניה? 


מנגו באריזה מהודרת זה כבר עניין רציני. 9720 ין, שהם בערך 330 שקל. איך בכלל אפשר לתת ביס במנגו שעולה מאה שקלים?


אל תתעכבו על התשובה, אנחנו במחלקת המלונים עכשיו. 540 שקל ליחידה. 


 וזה היקר ביותר שראינו. קראתם נכון, קצת יותר מ1400 שקל. ובמילים - אלף וארבע מאות שקלים. מזל שמקבלים שניים. 




זו מדבקת הקקי הכי גדולה שראיתי


ויש גם על מקל


יפן את חמודה.



Gyutan - לשון בקר מסנדאי

לא עוברים בסנדאי בלי לטעום את המעדן המקומי - לשון בקר צלוייה.

הזמנו שתי מנות, אחת קלאסית של לשון בגריל על אורז לבן ונקי. 

טכניקת הבישול היתה טיגון ואז אידוי, וכנראה טיגון חוזר לפני הגשה. המרקם היה מעט צמיגי ולא רך כמו שקיוויתי, אבל הטעם נהדר ולמעשה די ברביקיואי ולא מזוהה כיפני ללא התוספות מסביב. 


המנה השניה היתה לשון צלוייה ומאודה, וגם היא הגיעה על אורז, אם כי מעט שונה ומסקרן. 

האורז שנקרא Mugi-gohan מאודה ביחד עם שעורה ואז הופך דייסתי ורירי בצורה מחשידה.מזל שקראתי עליו מראש אחרת הייתי חושש לאכול אותו. 

 

מעל האורז היו נתחי טופו טעימים (או משהו אחר שלא זיהיתי) אם כי משונים מאד במרקם הנפול שלהם. 


זו היתה ארוחה מומלצת של טעמים מוכרים בטקסטורות מוזרות ומפתיעות. 

מומלץ לנסות את המנה בבקומה השניה של תחנת הרכבת, במסדרון ארוך שנחצה לשניים - חלק אחד לסושיות, והשני למסעדות מתמחות בגיוטאן. קל לזהות את המוצלחות לפי התור הארוך והסבלני שמשתרך לפניהן. 
ובכל מקרה, המסעדות המומלצות שם הן -Rikyu ו- Kisuke.

קנית טוב


קונדומט מטריות

היפנים אלופים בפרטים הקטנים. בכניסה לכל חנות גדולה מחכה המתקן הזה. מכניסים אליו את המטריה, היא נעטפת מיד בניילון ולא מטפטפת על שום דבר. פשוט וגאוני.


Depachika

בקומת המרתף (chika) של בניני הכלבו הגדולים היפן (depato) מסתתרת הפתעה של ממש - קומת מזון שהיא כמו לונה פארק אין סופי לדוכני מזון יוקרתי ומפונפן שרק המעבר לצידם שווה יותר מכל ביקור במוזיאון. שוקולדים מעוצבים כמו תכשיטים, מאפיות בוטיק, מזון מוכן לפי משקל או בקופסאות בנטו מהודרות, קינוחים, חבילות מצרכים למתנה, דגים טריים, צנצנות רטבים, קינוחים ומה לא. 
המחיר יקר באופן יחסי, אבל סביר לגמרי אם רוצים רק לטעום. לטעום זה השם שלנו. 











מצחיק ומרתק לראות את רמת השירות וההשקעה באריזה של כל פריט שקונים, כאילו היה מינימום שעון יוקרה. 
כשקנינו למשל קרם ברולה אישי, אחרי שפתחנו כמה קופסאות קרטון וסרטים שעטפו אותו, גלינו שהוא נח בצלוחית חרס יוקרתית וארוז עם קוביות קרח יבש. 

הדיפאצ'יקה האהובה עלינו ביפן היא בקומת המרתף של רשת הכלבו Isetan בשינג'וקו, ואין סיכוי שלא תלכו בה לאיבוד. המבחר ממכר, מהפנט ובעיקר משתק כל יכולת מוטורית. מומלץ לקחת את הזמן ולהסתובב בנחת, יש מספיק לכולם.



Takoyaki

כדורי תמנון בצקניים חמים וטעימים. זה אוכל רחוב פופולרי מהעיר אוסקה, שבני הנוער אוהבים שם במיוחד. הוא בן דודו הקרוב של האוקונומיאקי (פנקייק כרוב ושאריות מלוח), וחולק איתו טעמים דומים וגם את רוטב המיונז והברביקיו המתקתק, ביחד עם שבבי הדג katsuobushi הטעימים מעל. 
כמעט ולא ראיתי אותו מחוץ לאוסקה, וזו היתה הזדמנות נהדרת להזכר. 




מרתק לראות את המוכרים מכינים את הכדורים, הם שופכים בלילה נוזלית אל תבנית שקעים חמה, ואז בעודה כמעט נוזלית לגמרי, הופכים באמצעות שתי מקלות מתכת זעירים את החלק שהספיק להתקשות, ומכדררים כדורים מושלמים. הנה וידאו שמדגים את התהליך:

11 מאי 2014

Tenya

כאן מתמחים בטנדון, קערת אורז ועליה נתחים עצומים של טמפורה טעימה ולא שמנונית. הם עושים את זה נהדר. הזמנו 4 סטים של טנדונים עם טמפורות שונות, מירקות ועד פירות ים, ולצידם אטריות אודון/סובה קרות או חמות. מקום שבהחלט הייתי רוצה לחזור אליו. 







ועוד שני סלטי אצות צדדים - 



כל השולחן הזה עלה לנו פחות מ35 שקלים לאדם.

- http://www.tenya.co.jp/menu/

ניקוי משקפיים

כמה נוח. עמדה קטנה בפתח חנות המשקפים לשירות הציבור - מניחים את המשקפים במתקן ולוחצים על הכפתור הירוק. רעש מוזר מופיע ובועות קטנות מתרוצצות סביב העדשות, בלב היינו בטוחים שהרסנו אותן. ואז, אחרי דקה הכל נרגע. שולפים את המשקפיים, טובלים במים הנקיים והן מבריקות כמו ביום הקנייה. 
פשוט מדהים. 



בהיעדר לוגו באנגלית, קראנו לחנות ״אמא״ בגלל הכיתוב והדמות 
והנה המיקום המדוייק ב-google street

Watami izakaya

הגענו אל המסעדה הזו בעקבות המלצה מבלוג, ושמחנו לגלות סוף סוף מקום שגם לצמחונים יש מבחר הגיוני להזמין ממנו. הכל היה זול ומפתה, אז הצבענו על דברים בתפריט בלי הבחנה. בין הדברים שאכלנו - 

חמוצים מצויינים


שיפוד כרישה ובמיה ממחלקת היקיטורי


צ׳יפס לוטוס ממכר (למה אין דברים כאלה בארץ?)


צלחת סשימי


(אני לא רוצה לדעת מה זה היה)

וטופו רך כמו מלבי, במעטה מטוגן. היסטרי. 


וכשמעיזים, לפעמים נכווים. בתפריט שהיה מלא בשגיאות כתיב הופיע הפריט "Raw Squid lever", ואני שחשבתי שמדובר בזרועות דיונון הזמנתי בלי לחשוב פעמים. 
מה שהגיע בצלחת הקטנה היתה הפתעה שלא ציפיתי לה, אבל זרמתי והכנסתי לפה. שניה אחר כך הבנתי את השגיאה וירקתי כבד חי של לך תדע איזו חיה (כי לדיונונים בוודאי אין איבר כזה).